שאלה קצת "טריקית" לשאול אותי, כי זה יותר עניין של תפיסה פילוסופית מאשר אמת מדעית.
דומה הדבר לאיש שהלך לחייט – והחייט מדד ומדד. והאיש אומר לו: " למה אתה כל כך מקפיד על המדידות?" והחייט עונה: "את המדידות אני אעשה לפי המיטב, פחות מדוייק זה כבר יצא מעצמו". אם משרד הבריאות לא ישימו גבולות ברורים, מי כן? ברור שהכנת מזונות טריים באופן ביתי והגברת צריכת ירקות (וגם פירות), הם המומלצים ביותר. אבל הנה כמה סייגים:
במחקרים שבהם נמצא קשר בין צריכת בשר מעובד לבין תחלואה מוגברת, התבססו על שאלוני תכיפות צריכה. מה זה אומר? שכדי להגדיר את כמות המזון המעובד שהאדם אוכל, סוכמים את כל הפריטים המעובדים. ברור שיהיו שם השניצלונים המעובדים, הנקניקיות, הנקניקים השמנים. אבל – האם מזה ניתן להסיק שפסטרמה דלת שומן או שניצל שעשוי בשמן קנולה מנתח בשר אחד, מזיקים כמו נקניקיית דם או נקניק סלמי? את ההפרדה הזו לא ניתן לעשות.
עוד דוגמא: האם לחם הוא לא מוצר מעובד? ומוצרי חלב? מה לגביהם?
ועוד אחת: שמן קוקוס הוא שומן רווי ובשל כך אנחנו לא ממליצים על צריכתו. אבל האם דינו של שמן קוקוס הוא כדינו של שומן עוף (שמאלץ)? לשאלות הללו עדיין אין תשובה חד משמעית ולכן בחרו במשרד הבריאות ללכת על הקו המחמיר.
ולבסוף – לגבי דגני הבקר: אין ספק שרוב דגני הבקר ובעיקר אלה שהילדים אוכלים – עשירים בסוכר ומרגילים את הילדים לטעם מתוק. יש אולי 3-4 סוגים יוצאי דופן. ולכן גם כאן משרד הבריאות לדעתי הלך בדרך בית שמאי – מעדיפים בכלל לא להמליץ על פני לנסות להפריד 3-4 סוגים מתוך 20-30 אפשרויות בחירה לא בריאות. וההסתייגות שלי אומרת: הורים בלאו הכי נותנים לילדים דגני בקר, זה יותר נוח ומהיר, מאפשר לתת לילדים חלב בבקר ולהשיג את היתרונות שלו. יתרה מזאת, להרבה ילדים, דווקא ההעשרה של דגני הבקר בויטמינים עוזרת להימנע ממחסור ולכן – השאלה רלבנטית ופתרון אחד – אין.